Musar על שמואל א 18:14

ודבר ידוע כי שלום העיר וההנהגה שבה הכל לפי המנהיגים, שכן דרשו ז"ל הכל הולך אחר הרועה שהרי משה זכה וזיכה את הרבים ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים, הכל הולך אחר הרועה ובזמן שאין הרועים נוהגין כשורה רבו המחלוקת בין בני העיר וכלם מפוזרים כצאן שאין להם רועה, וכן הזכיר ירמיה (י) כי נבערו הרועים את ה' לא דרשו וגו' והרועים ההם היו יהויקים וצדקיהו שהיו מלכים שכן המלך יקרא רועה. וכן תרגם יונתן ארי אתטפישו מלכיא, ואמר לא השכילו כלומר לא הצליחו במלכותם כמו (שמואל א י״ח:י״ד) ויהי דוד בכל דרכיו משכיל. ויהויקים וצדקיהו מפני שלא דרשו את ה' כמו יאשיהו על כן לא הצליחו במלכותם כמו שהצליח הוא וכל מרעיתם הם הצאן והם ישראל שנפוצו בגלות לפי שהרועים לא היו כדאי וכן כתיב (זכריה י׳:ג׳) על הרועים חרה אפי וגו', והנה ראינו כי בעבור שירבה השלום צוו החכמים שיהיה האדם זריז בנתינת שלום לחבירו מפני שעם נתינת שלום תגדל החברה ותרבה האהבה בין החברים, והיה חכם מחכמי התלמוד משתבח ואומר מימי לא הקדימני אדם בשלום ואפילו גוי בשוק, ואמרו בברכות פ"ק (דף ו ב) כל הרגיל ליתן שלום לחבירו ויום אחד לא נתן לו עובר משום (ישעיהו ג׳:י״ד) גזלת העני בבתיכם כלומר גזלת העניים:

פרשה הראשונה ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכו' (דברים ג, כג), מדבר מענין מתנות ארץ ישראל ושהיא מתנה טובה נגלית ונסתרת, כי היא מכוונת נגד ארץ ישראל שלמעלה, ובכל אחד מהם יש מעלות מעלות זה על גבי זה כדתנן (כלים א, ו) עשר קדושות הם בארץ ישראל כו'. ומשה רבינו ע"ה היה סובר שאף בארץ סיחון ועוג יש בה קצת מקדושת ארץ ישראל כאשר נבאר, ומעלת המנהיג את ישראל לארץ הקדושה גדול מאוד, וזהו ענין שררת ישראל ומנהיגיהם. לא כהאומות ששררותם מצד גופם וכוחם, אבל שררת ישראל של מנהיגים היא מעין מלכותא דרקיעא. רצוני לומר, מי שיש לו תוספות השגה הוא נעשה ראש ומקור להשתורר על ישראל להנהיגם על פי התורה. והנה שאול כשעלה למלוכה זכה לרוח הקודש, כי גם שאול בנביאים. והמלוכה נתנה לדוד שלא היה כמוהו עוסק בתורה ובשירות ותשבחות, וה' (אתו) [עמו] ( ש"א יח, יד), הלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג, ב). וזה היה ענין תאות משה רבינו ע"ה להיות מנהיג לארץ ישראל, כי אז יוסיף עוד רוח ה' עליו, ורצה להשלים את עצמו ביותר הן במעשיות הן במושכלות במעשיות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יד, א) כדי לקיים מצותיה ובמושכלות כמ"ש, כי אז יתוסף רוח:

לא גבה לבי כו' (שם קלא, א), נגד ג' הנ"ל. לא גבה לבי, בחינת בכל לבבך שלימות הגוף. ולא רמו עיני, בחינת שלימות הממון להיפך מעין לא תשבע ונותן עיניו בממון אחר. על כן אמרו בעלי המוסר במוסרם בממון, תן עיניך למטה ובמעלה תן עיניך למעלה. ולא הלכתי וגו', ההולכים בתורת ה' בגדולות ובנפלאות, זה אומר לענין ההשגה במופלא ממך אל תדרוש כו'. אם לא שויתי וגו', רצה לומר לא התפעל להדר אחר מעלות. ואם הגיעו לו מעלות מאת ה' לא התגאה. הן בלימודו, שאמרו רז"ל (סנהדרין צג, ב) וה' עמו (ש"א יח, יד), שהלכה כמותו בכל מקום. היה כגמל עלי אמו, אל תטוש תורת אמך (משלי א, ח). והיה אומר כי צריך לינק מרבו, כדאיתא בפ"ק דברכות (ד, א) שאמר למפיבושת, רבי יפה דנתי, יפה זכיתי כו'. גם לענין גבורה, שנאמר (תהלים יח, ל) וקשת נחושה זרועותיי, גם את הארי גם את הדוב וגו' (ש"א יז, לו), החזיק עצמו כגמול כקטן, ודוד הוא הקטן, ונתן הגבורה להש"י (גמ"ל ראשי תיבות *גוף *ממון *לימוד). וכן בענין הממון הרב אמר, (תהלים קיט, צב) ואני בעניי, החזיק עצמו כקטן שאין לו זכיה, כי ידע והאמין לה' הארץ ומלואה ואינו שלו רק ברצון הש"י: